לפי פסיקת בית המשפט העליון, נפגע תאונת דרכים יפוצה לפי שכרו בפועל, ולא לפי שכרו המדווח לרשויות, אם הוכח שהשכר בפועל היה גבוה מהשכר המדווח. כך קובע בית המשפט העליון בפסיקה חשובה שניתנה, ואשר יש לה השפעה ישירה על שיעור הפיצוי שייפסק לנפגע. פסק הדין מעביר את המסר החשוב לפי אין להעניש את הנפגע והתלויים בו על דרך פיצוי שאינו ממלא אחר עקרון העל הקבוע בדיני נזיקין – השבת המצב לקדמותו.
נפגעי תאונות דרכים ויורשיהם זכאים לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. הבסיס לחישוב גובה הפיצוי הוא גובה הכנסות הנפגע לפני התאונה, אך מה אם יש פער בין ההכנסות המדווחות של הנפגע לבין הכנסותיו בפועל? לפי איזה בסיס מחשבים את הפיצוי?
סוגיה זו עמדה לדיון בבית המשפט העליון לפני שנים מספר בעניינו של הרוג בתאונת דרכים שהותיר אחריו אלמנה ועשרה ילדים.
חברת כלל ביטוח, שהייתה אחראית לפיצוי היורשים, טענה כי הכנסתו היחידה של המנוח הידועה לרשויות הייתה קצבת נכות בסך אלפיים ש"ח לחודש, וכי סכום זה צריך להיות הבסיס לפיצוי. היורשים, לעומת זאת, טענו שהמנוח קיבל שכר בעבור עיסוקים שונים, וכי יש לחשב את הפיצוי לפי הכנסתו בפועל, הגבוהה בהרבה מקצבת הנכות.
בהמשך לפסיקה קודמת בנושא, קבע בית המשפט העליון כי יש להעריך את כושר ההשתכרות של המנוח לפי הכנסתו בפועל, הגבוהה מהכנסתו המדווחת, ולחשב את הפיצוי לפי סכום זה.
לא הייתה מחלוקת כי המנוח הוכר כנכה ע"י הביטוח הלאומי עקב תאונת עבודה וניתוח מוח שעבר שנים רבות לפני התאונה, וכי קיבל קצבת נכות חודשית. ואולם, בבית המשפט המחוזי, שם החל הדיון בתיק, הציגו היורשים ראיות לכך שגם לאחר שהפך לנכה, היה המנוח אדם רב- פעלים, שהתנדב במסגרות שונות ושלח ידו במגוון עיסוקים. בין עיסוקיו: הוראה בכולל ובמוסדות תלמוד תורה, סיוע לנוער במצוקה, ליווי מתגייסים לנח"ל החרדי והסעת תלמידים.
היורשים טענו, כי המנוח השתכר כעשרת אלפים ש"ח לחודש בעבור עיסוקיו השונים וכן קיבל תרומות באופן שוטף. עוד הצביעו על כך שבסמוך לפני התאונה הוצע לו לעבור לוונצואלה ולהשתכר שם כ-18 אלף ש"ח לחודש עבור הוראה ופעילות בבית כנסת מקומי. לדברי היורשים, בעקבות הצעה זו, תכננה המשפחה לעקור לוונצואלה.
לנוכח הראיות שלפניו, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסת היורשים בעיקרה וקבע, כי לצורך חישוב הפיצוי, יש להעריך את כושר ההשתכרות הכללי של המנוח ב -12 אלף ש"ח לחודש עד הגיעו לגיל פרישה. עוד קבע, כי יש להניח שהמנוח היה משתכר 18 אלף ש"ח לחודש בוונצואלה במשך ארבע שנים ולגלם זאת בגובה הפיצוי.
על כך הגישה המבטחת ערעור לבית המשפט העליון, שם המשיכה להתעקש כי הבסיס לחישוב הפיצוי צריך לעמוד על אלפיים ש"ח בלבד.
מקרה מהסוג הנדון, ציין בית המשפט העליון בפסק דינו, מעורר אי-נוחות, שכן שכרו האמיתי של המנוח היה גבוה מזה שדווח לרשויות המס. אי-הנוחות אף גוברת, מאחר ששולמה למנוח קצבת נכות בהסתמך על כך שאינו משתכר.
עם זאת, בחר בית המשפט לאמץ הלכה שנקבעה בעבר במקרים דומים, ולפיה יש לבחון את הכנסתו האמיתית של הנפגע לצורך חישוב הפיצוי.
הלכה זו מבוססת על הכלל בדיני נזיקין לפיו יש לשאוף להשיב את מצב הניזוק לקדמותו ככל הניתן. יש ליישם כלל זה, נקבע בפסיקה, גם אם חטא הניזוק בכך שלא דיווח על מלוא הכנסתו, ואין להענישו על כך, ולבטח לא את התלויים בו. עם זאת, כיוון שהניזוק מודה בדיווח כוזב על הכנסותיו, חל עליו נטל הוכחה מוגבר בבואו להוכיח שהכנסתו בפועל גבוהה מהכנסתו המדווחת.
במקרה הנדון, קיבל בית המשפט העליון את קביעת המשפט המחוזי, כי היורשים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לגבי הכנסת המנוח בפועל. לפיכך, לא מצא לנכון להתערב בהכרעת המחוזי בדבר בסיס ההכנסה הראוי לחישוב הפיצויים ליורשים, וערעורה של כלל נדחה.
שלח הודעה
חייג עכשיו
עורכי הדין שלנו ישמחו לעזור לכם! 
תגובות (0)